חב' "צים" פרסמה לשון הרע על נהג משאית אשר עבד כמוביל בחברה

 (בשאלת החבות)

1.         עניינו של פסק דין זה בשלושה מכתבים, אשר נשלחו ביום 25.3.03 מטעם הנתבעת מס' 1, חברת שיט ישראלית בע"מ (להלן, "הנתבעת"), אל שלושה גורמים שונים (להלן, "המכתבים"). בתוכנם של מכתבים אלה, כך על פי כתב התביעה, היה משום לשון הרע על התובעים. שניים מהמכתבים נשלחו על ידי הנתבע מס' 2, אשר שימש אותה עת כמנהל הלוגיסטיקה שלה.

בהתאם להסכמת הצדדים, בשלב הראשון תוכרע שאלת האחריות בלבד, כאשר הכרעה זו תיעשה בהתאם לחומר אשר היה מצוי בתיק עד למועד ההסכמה האמורה. להלן, אפרט את עיקרי העובדות הצריכים לעניין.

2.         התובע מס' 1, נהג משאית במקצועו, הינו בנה של התובעת מס' 2, בעלת עסק לביצוע עבודות הובלה של מכולות, אשר במועדים הרלוונטיים לתביעה זו, היתה קבלן המשנה של קואופ התבור, אגו"ש חקלאית של משק העובדים לתובלה בע"מ (להלן, "קואופ התבור").

אותה עת, היתה התובעת מס' 2 בעלת משאית, מ.ר. 56-977-15 (להלן, "המשאית"), אשר התובע מס' 2, שהיה אף מנהלה של החברה שבבעלות אימו, ואדם נוסף בשם נאג'י עודה הם שנהגו בה, במסגרת עבודתם כמובילים בחברה.

3.         בין השנים 2002-2003 נגנבו עשרות מכולות ריקות של חברת צים, היא הנתבעת מס' 1, על ידי הוצאתן במרמה משטח נמל חיפה. ביום 1.12.02, הגישה הנתבעת מס' 1 תלונה במשטרה בעניין זה.

ביום 25.3.03, שלחה הנתבעת מס' 1 שלושה מכתבים. שניים מהם, החתומים על ידי הנתבע מס' 2נשלחו למנכ"ל נמל חיפה ולחברת קואופ תבור (להלן, "מכתב 1" ו"מכתב 2" בהתאמה), והשלישי, חתום על ידי מנכ"ל חברת ת.י.מ, שהיא חברת בת של הנתבעת מס' 1, נשלח למנכ"ל עמק הירדן, עם העתק למנכ"ל תחבורה (להלן, "מכתב 3"). במכתבים מיידעים הנתבעים את הנמענים אודות גניבת המכולות, ומציינים, כי התובעים הם החשודים בגניבה, ועל כן, מבקשים אותם שלא להעסיק את התובעים ואת כלי רכבם בהובלת מכולות. כל אחד מהמכתבים נוסח באופן מעט שונה, והנוסח המלא יובא בהמשך, כאשר אעמוד על המשמעות של שוני זה.

4.         לטענת התובעים, הפרסום שקרי ונגוע בכוונת זדון. לפי הטענה, מטרת הפרסום היתה פגיעה בשמם הטוב של התובעים ופגיעה במקור פרנסתם היחיד, שכן, המכתבים נשלחו אל מעסיקתם העיקרית של התובעים (קואופ התבור) ואל מעסיקים פוטנציאלים ובעקבות הפרסום נאסרה כניסתם אל הנמל והם נדחו, לדבריהם, על ידי מעסיקים נוספים אליהם פנו.

התובעים טוענים כי הפרסום מהווה לשון הרע, כמשמעו בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן, "החוק"), שכן הוא השפילם בעיני הבריות, עשה אותם מטרה ללעג ובוז ופגע, כאמור,  במשלח ידם.

לטענתם, הנתבעים האשימו אותם במעשים פלילים, עוד בטרם הספיקה המשטרה לחקור את המקרה. הם חרצו את דינם והדביקו להם תווית של עבריינים, תוך עשיית דין לעצמם, מבלי שהתובעים יכולים היו להגיב או להתגונן בפני ההאשמות. לטענתם, הפרסום נעשה במכוון, בזדון, ובחוסר תום לב מובהק, כאשר החשדות לא אומתו וגרוע מכך, אף לא נחקרו באופן רציני בטרם הופצו אותם מכתבים.

טענה נוספת שבפי התובעים היתה, כי חוות הדעת שהוגשה מטעם הנתבעים על ידי חוקר פרטי, אשר חקר את מקרי הגניבה והצביע על התובע מס' 1 ונהג נוסף, אשר נהג אף הוא במשאית החברה שבניהול התובע מס' 1, כחשודים בחלק ניכר מהגניבות, הגיש את חוות דעתו רק חודשים אחרי משלוח אותם מכתבים, שבעטיים הוגשה תביעה זו. ראיה לכך, היא אותם תמלילי שיחות, המהווים חלק מחוות הדעת, אשר נערכו כחמישה חודשים לאחר הפצת המכתבים. משמע, המכתבים נשלחו למעסיקים פוטנציאלים של התובעים, מבלי שהנתבעים טרחו לבסס את חשדותיהם, ומבלי שתהיה בידם ולו ראשית ראיה לחשדות, שלגרסת התובעים, נעדרים כל ביסוס. התנהלות זו מעידה, לטענת התובעים, על היעדר תום הלב של הנתבעים ועל כוונת הזדון מצידם.

5.         הנתבעים מודים בשליחת המכתבים ופותחים את הסיכומים מטעמם בטענה, כי על  הטענות הנוגעות למכתב 3 להידחות, מאחר ומכתב זה נשלח, כאמור, על ידי מנכ"ל ת.י.מ, שהיא חברת בת של הנתבעת מס' 1, אשר לא צורף לתביעה זו, ועל כן, לא ניתן להטיל את האחריות על כתיבתו או שליחתו על הנתבע מס' 2, שכתב רק את מכתב 1 ומכתב 2 או על הנתבעת מס' 1.

באשר לשני המכתבים הנותרים, טענת הנתבעים היא, כי אין הם מהווים לשון הרע על התובעים, מאחר והם נוסחו בצורה מסויגת, תוך הדגשת העובדה כי התובעים רק חשודים וכי הבקשה להפסקת העסקתם כמובילים מתייחסת למכולות של הנתבעת מס' 1 בלבד. הנתבעים טוענים, כי עומדת להם הגנת "אמת בפרסום", לאור חוות הדעת הפרטית שקיבלו מחוקר, אשר נשכר על ידם לחקור את אירועי הגניבה הרבים, ואשר הובילה בבירור לתובעים. שכירתו של החוקר הפרטי, טוענים הנתבעים, עדות היא לכך שהם נקטו אמצעים כדי לברר את החשדות וכי פעלו בתום לב.

עוד טוענים הנתבעים להגנת תום הלב, משום שמשלוח המכתבים נעשה במטרה להגן על עניין אישי כשר של הנתבעים והנמענים גם יחד - קניינם. הפרסום לא נעשה בתפוצה רחבה אלא בתפוצה מוגבלת, אך ורק לגורמים אשר עבדו עם הנתבעת מס' 1 ועם התובעים גם יחד, והיה להם אינטרס לדעת על החשדות המיוחסים לתובעים. הנתבעים אף טוענים, כי מערכת היחסים בינם ובין הנמענים היתה כזו, שהקימה חובה מוסרית או חברתית על הנתבעת מס' 1 ליידע אותם בדבר החשדות האמורים, שכן, הם הזהירו אותם מפני פגיעה ברכושם.

טענה נוספת שבפי הנתבעים היתה, כי עומדת להם אף ההגנה מכוח סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, המקנה הגנה במקרה בו הפרסום הוא הגשת תלונה על הנפגע, כאשר האדם אליו הוגשה התלונה הוא הממונה על הנפגע מכוח דין או חוזה. לפי הטענה, הנהגים החשודים היו כפופים לנתבעת מס' 1 ולנמענים ועל כן, הפרסום אינו מהווה לשון הרע.

הנתבעים מקנחים את הסיכומים מטעמם בטענה, כי אין כל אחריות כלפי התובעת מס' 2, מאחר ושמה לא הופיע באף אחד מהמכתבים, אין המכתבים מזכירים ולו ברמז כי המשאית בה נעשה שימוש, על פי החשד, לצורך גניבת המכולות שייכת לתובעת מס' 2, ואין המכתבים מציינים כי החשדות מיוחסים למעסיקיהם של הנהגים החשודים, אלא רק לנהגים עצמם.

6.         בטרם אכנס לדיון בכל הטענות לגופן יש להוסיף, כי בד בבד עם הגשת הסיכומים מטעמם, הגישו הנתבעים בקשה להוספת ראיה. הראיה שהוספתה נתבקשה היתה דו"ח הביניים שערך החוקר הפרטי שנשכר על ידי הנתבעים לחקור את אירועי הגניבה. אין מדובר בדו"ח הערוך שהוגש לבית המשפט ולצד שכנגד, אלא בדו"ח ביניים שהוגש לנתבעים ולא הוגש מעולם לתיק.

הסיבה להגשת הבקשה נעוצה בסיכומי התובעים, בהם טענו התובעים כי חוות דעת החוקר הפרטי מטעם הנתבעים הוגשה רק מספר חודשים לאחר שהפרסום כבר נעשה, עדות לכך שהפרסום לא היה מבוסס בעת משלוח המכתבים, וכי הנתבעים לא נקטו טרם הפרסום כל אמצעי לבירור האמת, אלא האשימו את התובעים בצורה חד צדדית ומשוללת יסוד, מה שמעיד על חוסר תום ליבם ועל כוונת זדון מצידם.

בבקשתם מחו הנתבעים נמרצות על קביעה זו וטענו, כי גרסת הביניים של דו"ח החוקר הפרטי, היא הראיה אותם הם מבקשים להוסיף לתיק, הוגשה לנתבעת מס' 1 כבר ביום 20.3.03, חמישה ימים בטרם נשלחו המכתבים שבענייננו, ובה ראיות רבות הקושרות את הנהגים החשודים למרבית מקרי הגניבה שאירעו. הדו"ח אשר הוגש לבית המשפט ונשלח לתובעים, הינו הדו"ח הסופי, המכיל הן את מסקנות דו"ח הביניים והן את תמלילי השיחות, שאכן נעשו במועד מאוחר יותר. הדו"ח הראשוני, בצירוף התמלילים, נערך כדרך עריכת חוות דעת מומחה לשם הגשתה לבית המשפט, ומאחר ובמועד הגשתו לא ראו הנתבעים חשיבות בציון התאריך בו הוגש הדו"ח לראשונה לנתבעת מס' 1 (שכן, לטענתם, הניחו כי ממילא מסכת הדברים תיפרס במהלך שלב ההוכחות), לא טרחו לבדוק כי התאריך הזה כלול בדו"ח. על כן, אין המדובר בהוספת ראיה חדשה שהיתה בידם בשלב מוקדם, רק בשלב הסיכומים, ואין המדובר בהוספת ראיה, הסותרת את הסכמת הצדדים, לפיה יינתן פסק הדין בשאלת האחריות רק על סמך החומר המצוי בתיק עד אותו שלב. מדובר בראיה שהגשתה נועדה רק לשם הבהרת עניין טכני. אין בדו"ח כל מידע חדש ומפתיע עבור התובעים. המידע הכלול בו נמצא במלואו גם בדו"ח הערוך, והגשתו נועדה רק לשם הוכחת התאריך המתנוסס עליו.